<h1>ראבי"ה סימן אלף ס'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
איתמר מפני מה אמר שכר של גוים אסור רמי בר חמא א"ר יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא, ודווקא באתרא דמצלו מיא, וגזרינן ישן אטו חדש. רב פפא מפיק ליה אבבא דחנותא ושתי ליה רב אחא מייתיה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות דרב אחא עביד הרחקה יתירה. ומיהו בפת ובישולי גוים לא שרינן אפילו בבית ישראל, תדע שהרי כשראה [רבי] מקום (רחוק) [דחוק] לתלמידים לא אמר להם להביא לביתם ולאכול, ואמרינן נמי [ל"ה ע"ב] לא תשתעו מיניה דאייבו (דאמר) [דאכל] נהמא דארמאה אבי מצרי, אע"ג שלא היה בבית הגוי ולא גרע מבבא דחנותא. והרחקה יתירה עביד בהו. ואמר רב אחא לא אסרו אלא בעיר אבל אבי מצרי מידי דשרי. ובספר הישר כתב הכי, מפני מה אסרו שכר של גוים, לא מצינו שום איסור בשכר מדברי התנאים אלא שהאמוראים חזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו היקלו שהוא נעשה ממנו הוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישראל מותר אם בשלו גוי בבית ישראל והואיל ואין בו משום בישולי גוים לית ביה משום חתנות. וכ"ש הדבש [וז"ל ס' הישר (חידושים סימן תשכ"ז) שהרי זה נאכל כמו שהוא חי ובבית ישראל מותר ומיכאן מתיר ר' שכר שלנו שבשלו גוי בבית ישראל (ישראל) מותר לשתותו ואין בו משום בישולי גוים שהרי מקליות שהוא עשוי ונאכל כמות שהוא חי הילכך הואיל ואין בו משום בישולי גוים ה"נ אין בו משום חתנות הילכך מותר הוא בבית ישראל וכ"ש דבש]. וכרב קיימא לן דאמר לקמן [ל"ח ע"ב] שתיתא שרי בדחיטי ושערי, דהיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ולא עמדתי על דבריו שא"כ אפילו בשלו גוי בבית גוי מותר לשתותו, ובימי חכמים לא היו רגילין בקליות לתקנו, אי נמי סבירא (ליה) [להו] כאבוה דשמואל ולוי דאסר[י] [שם] ואנן כרב קיימא לן. (וכן הדין אם) [וכל בישול ש]בשלו הגוי בבית ישראל לצורך הישראל [ולא] (וש)חיתה ישראל בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בישולי גוים אי לא, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשים מתבואה המיושנת, דהיינו כשתיתא, נראה להיתר כדפרישית, ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית הגוי. ושמעתי אומרים שפעמים משליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי קדירה כדי שלא תשרף, ואומר אני דאף בזה לא נאסור דידוע לכל שהש[ו]מן נותן טעם לפגם בשכר ומותר. ושוב אחרי שדנתי כן מסברתי מצאתי בתוספות ע"ז של רבינו שב"ט שכתב קיבלתי מרבינו אב"ן חמי שכלי שבישלו בו ביום נבילה וכן בו ביום בישלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין [ס"ה ע"ב] שפוגם ומותר. וגם ר"ת פסק כלי גוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן [בחזקת] נותן טעם לפגם, כדחזינן לגבי קורט של חילתית [ל"ט ע"א] ולגבי כוספן של גוים [ל"ח ע"ב] וגם בסוף מסכתין [ע"ה ע"ב]. ואפילו לדברי החולקין ואומרים שכל הני ברור לתלמודא שאפילו הם בני יומן השומן מקלקל(י)ן ולא משום שנחזיקם בחזקה שאינן בני יומן עד שיודע לנו הבירור, אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמן. ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתנו אך לצורך הגוים מתקנו.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך אמר רב אשי ומאוצר שרי (ואי) [דאם] איתא דמערבי ביה (שרי) [מסרא סרי]. ועל זה סמכו נמי לקחת מן האוצר יין תותים ודבש אע"ג דיקר יותר מן היין.
<h2>דף לח:</h2>
איתמר [ל"א ע"ב] מפני מה אמר שכר של גוים אסור רמי בר חמא א"ר יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא, ודווקא באתרא דמצלו מיא, וגזרינן ישן אטו חדש. רב פפא מפיק ליה אבבא דחנותא ושתי ליה רב אחא מייתיה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות דרב אחא עביד הרחקה יתירה. ומיהו בפת ובישולי גוים לא שרינן אפילו בבית ישראל, תדע שהרי כשראה [רבי] מקום (רחוק) [דחוק] לתלמידים לא אמר להם להביא לביתם ולאכול, ואמרינן נמי [ל"ה ע"ב] לא תשתעו מיניה דאייבו (דאמר) [דאכל] נהמא דארמאה אבי מצרי, אע"ג שלא היה בבית הגוי ולא גרע מבבא דחנותא. והרחקה יתירה עביד בהו. ואמר רב אחא לא אסרו אלא בעיר אבל אבי מצרי מידי דשרי. ובספר הישר כתב הכי, מפני מה אסרו שכר של גוים, לא מצינו שום איסור בשכר מדברי התנאים אלא שהאמוראים חזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו היקלו שהוא נעשה ממנו הוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישראל מותר אם בשלו גוי בבית ישראל והואיל ואין בו משום בישולי גוים לית ביה משום חתנות. וכ"ש הדבש [וז"ל ס' הישר (חידושים סימן תשכ"ז) שהרי זה נאכל כמו שהוא חי ובבית ישראל מותר ומיכאן מתיר ר' שכר שלנו שבשלו גוי בבית ישראל (ישראל) מותר לשתותו ואין בו משום בישולי גוים שהרי מקליות שהוא עשוי ונאכל כמות שהוא חי הילכך הואיל ואין בו משום בישולי גוים ה"נ אין בו משום חתנות הילכך מותר הוא בבית ישראל וכ"ש דבש]. וכרב קיימא לן דאמר לקמן [ל"ח ע"ב] שתיתא שרי בדחיטי ושערי, דהיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ולא עמדתי על דבריו שא"כ אפילו בשלו גוי בבית גוי מותר לשתותו, ובימי חכמים לא היו רגילין בקליות לתקנו, אי נמי סבירא (ליה) [להו] כאבוה דשמואל ולוי דאסר[י] [שם] ואנן כרב קיימא לן. (וכן הדין אם) [וכל בישול ש]בשלו הגוי בבית ישראל לצורך הישראל [ולא] (וש)חיתה ישראל בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בישולי גוים אי לא, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשים מתבואה המיושנת, דהיינו כשתיתא, נראה להיתר כדפרישית, ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית הגוי. ושמעתי אומרים שפעמים משליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי קדירה כדי שלא תשרף, ואומר אני דאף בזה לא נאסור דידוע לכל שהש[ו]מן נותן טעם לפגם בשכר ומותר. ושוב אחרי שדנתי כן מסברתי מצאתי בתוספות ע"ז של רבינו שב"ט שכתב קיבלתי מרבינו אב"ן חמי שכלי שבישלו בו ביום נבילה וכן בו ביום בישלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין [ס"ה ע"ב] שפוגם ומותר. וגם ר"ת פסק כלי גוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן [בחזקת] נותן טעם לפגם, כדחזינן לגבי קורט של חילתית [ל"ט ע"א] ולגבי כוספן של גוים [ל"ח ע"ב] וגם בסוף מסכתין [ע"ה ע"ב]. ואפילו לדברי החולקין ואומרים שכל הני ברור לתלמודא שאפילו הם בני יומן השומן מקלקל(י)ן ולא משום שנחזיקם בחזקה שאינן בני יומן עד שיודע לנו הבירור, אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמן. ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתנו אך לצורך הגוים מתקנו.
<h2>דף סה:</h2>
[ל"א ע"ב] איתמר מפני מה אמר שכר של גוים אסור רמי בר חמא א"ר יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא, ודווקא באתרא דמצלו מיא, וגזרינן ישן אטו חדש. רב פפא מפיק ליה אבבא דחנותא ושתי ליה רב אחא מייתיה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות דרב אחא עביד הרחקה יתירה. ומיהו בפת ובישולי גוים לא שרינן אפילו בבית ישראל, תדע שהרי כשראה [רבי] מקום (רחוק) [דחוק] לתלמידים לא אמר להם להביא לביתם ולאכול, ואמרינן נמי [ל"ה ע"ב] לא תשתעו מיניה דאייבו (דאמר) [דאכל] נהמא דארמאה אבי מצרי, אע"ג שלא היה בבית הגוי ולא גרע מבבא דחנותא. והרחקה יתירה עביד בהו. ואמר רב אחא לא אסרו אלא בעיר אבל אבי מצרי מידי דשרי. ובספר הישר כתב הכי, מפני מה אסרו שכר של גוים, לא מצינו שום איסור בשכר מדברי התנאים אלא שהאמוראים חזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו היקלו שהוא נעשה ממנו הוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישראל מותר אם בשלו גוי בבית ישראל והואיל ואין בו משום בישולי גוים לית ביה משום חתנות. וכ"ש הדבש [וז"ל ס' הישר (חידושים סימן תשכ"ז) שהרי זה נאכל כמו שהוא חי ובבית ישראל מותר ומיכאן מתיר ר' שכר שלנו שבשלו גוי בבית ישראל (ישראל) מותר לשתותו ואין בו משום בישולי גוים שהרי מקליות שהוא עשוי ונאכל כמות שהוא חי הילכך הואיל ואין בו משום בישולי גוים ה"נ אין בו משום חתנות הילכך מותר הוא בבית ישראל וכ"ש דבש]. וכרב קיימא לן דאמר לקמן [ל"ח ע"ב] שתיתא שרי בדחיטי ושערי, דהיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ולא עמדתי על דבריו שא"כ אפילו בשלו גוי בבית גוי מותר לשתותו, ובימי חכמים לא היו רגילין בקליות לתקנו, אי נמי סבירא (ליה) [להו] כאבוה דשמואל ולוי דאסר[י] [שם] ואנן כרב קיימא לן. (וכן הדין אם) [וכל בישול ש]בשלו הגוי בבית ישראל לצורך הישראל [ולא] (וש)חיתה ישראל בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בישולי גוים אי לא, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשים מתבואה המיושנת, דהיינו כשתיתא, נראה להיתר כדפרישית, ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית הגוי. ושמעתי אומרים שפעמים משליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי קדירה כדי שלא תשרף, ואומר אני דאף בזה לא נאסור דידוע לכל שהש[ו]מן נותן טעם לפגם בשכר ומותר. ושוב אחרי שדנתי כן מסברתי מצאתי בתוספות ע"ז של רבינו שב"ט שכתב קיבלתי מרבינו אב"ן חמי שכלי שבישלו בו ביום נבילה וכן בו ביום בישלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין [ס"ה ע"ב] שפוגם ומותר. וגם ר"ת פסק כלי גוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן [בחזקת] נותן טעם לפגם, כדחזינן לגבי קורט של חילתית [ל"ט ע"א] ולגבי כוספן של גוים [ל"ח ע"ב] וגם בסוף מסכתין [ע"ה ע"ב]. ואפילו לדברי החולקין ואומרים שכל הני ברור לתלמודא שאפילו הם בני יומן השומן מקלקל(י)ן ולא משום שנחזיקם בחזקה שאינן בני יומן עד שיודע לנו הבירור, אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמן. ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתנו אך לצורך הגוים מתקנו.
